הר ראשמור – עם כל הסלידה הארוכה כלפי לברון, אין מה לעשות – המיומנויות שלו,, פלוס הסטטיסטיקה, פלוס משך הזמן שלו בפסגה לא מותירים ברירה אלא להתייחס אליו כאחד מהחמישה הבולטים. מנחם צודק
לפי עמדות, לא לפי יכולת –
מג'יק – כוכב אדיר, שחקן מגוון ומנהיג יוצא דופן
ג'ורדן – הטוב מכולם, בשילוב של יכולות גבוהות עם ווינריות שלא הייתה כמוה (ראסל נותן פייט טוב)
בירד – שילוב של יכולות גבוהות לצד מנהיגות ו-ווינריות, שנפגמו מאוד בגלל בריאות לקויה
לברון – נתונים פסיכיים; בעוד שמג'יק, בירד, ראסל ואחרים היו מנהיגים מהרגע הראשון, ללברון לקח הרבה שנים עד שהפך להיות שחקן שלם, אבל בזכות הבריאות שלו הוא הספיק להגיע להישגים מרשימים ולנתונים מספריים יוצאי דופן
ראסל – בפייט סופר-צמוד עם ווילט ועם קארים. הקריירה של קארים היא מדהימה, אבל רוב תארי הMVP שלו ורוב הנקודות נקלעו כאשר הוא לא ממש מנהיג של קבוצה שמתחרה על האליפות. הנתונים המספריים של ווילט הם מטורפים, אבל הוא היה חייב לקחת עוד 2-3 אליפויות עם הכישרון שלו והכישרון של עמיתיו. בסופו של דבר כנראה שראסל עוקף אותם בקצת.
חמישיה שניה (לא מושלמת מבחינת עמדות, אבל אי אפשר להתעלם מפערי האיכות)
רוברטסון, ווסט, קובי, ווילט, קארים
חמישיה שלישית
סטוקטון (כאשר איזיה תומאס נותן לו פייט טוב, אבל גם כאן אורך הקריירה מכריע את הכף), דוקטור ג'יי, בארקלי, דאנקן, או'ניל
חמישיה רביעית
תומאס, סטף קרי, דוראנט, קארל מאלון, אולג'ואן
חמישה חמישית
נאש, דווין וויד, אלג'ין ביילור, נוביצקי, מוזס מאלון,

דוראנט בשום צורה ואופן לא יותר טוב מלארי בירד, ולא משנה מספר האליפויות.
דוראנט, שברמה הפיזית הוא אתלט מושלם, מעולם לא הצליח להשתלט על המשחק כשם שבירד הצליח. חוסר הביטחון שלו, ההתעסקות שלו בתקשורת ובאינטריגות הפכה אותו לכוכב-על מהדרג השני.
מעבר לכך – למרבה הצער ענייני הבריאות כנראה פגעו בו בצורה משמעותית בדירוגים הללו. הוא לא יחזור להיות מה שהיה, בטח לא בקבוצה הבעייתית שתיבנה סביבו בברוקלין, כך שגם הסטטיסטיקה וגם ההישגים ייפגעו.